אילה טייכמן

הכל החל כשנזקקתי לשירותי סנדלרות (להחליף את חלק הגומי בעקב הנעליים שלי)
ו-לא מצאתי סנדלר שיעניק לי שירותי סנדלרות "כמו בחו"ל"
אצל רוב הסנדלרים שפגשתי – החנות היתה סגורה או שנאמר לי להשאיר את הנעל ולחזור בעוד מספר ימים.
ואני חיפשתי סנדלרייה "מודרנית" עם מכונות שיוף ועוד מכשירים כפי שראיתי בחו'ל ובמגזינים, המאפשרת "שרות תיקונים במקום", בעוד אני ממתינה בחנות ואולי אפילו שותה כוס קפה.

תוך כדי הופעה של להקת פולקלור בה לקחתי חלק – לא היססתי לצבוע לעצמי שן שחורה בפורים. חבריי ללהקה בקושי סיימו את מחרוזת הריקוד. זה היה שווה את הצעקות שקיבלתי ממנהל הלהקה. בחיי.

כשעבדתי בכללית מושלם, באחד הפורימים הצמדתי "אף של ליצן" ויצאתי לחדר ההמתנה. היו רבים שנהנו וצחקו וחייכו.

היו גם אילו ששאלו: "מה קרה? פורים היום?"

נשאלתי השבוע:
מתי בפעם האחרונה "נפל לך האסימון" ומה הצית את התובנה?
לא נדרשתי לחשיבה ארוכה.
כמומחית לשיטת פלדנקרייז, פעמים רבות אני ממש שומעת את האסימונים נופלים אצל תלמידי, מטופליי וגם אצלי.
עבורי, זו זכות גדולה במיוחד להיות שם לצידם, כשתובנה חדשה נולדת ומחליפה הרגל ישן שמכאיב או מגביל.
יחד עם זאת, ברצוני לשתף בתובנה אישית נפלאה שגיליתי בזכות העובדה הפשוטה – שוב !!! נפטרתי מכאב בעזרת שיטת פלדנקרייז.

מעשה שהיה – כך היה

תראו, תראו.

נותנים לי "משימה" לכתוב על שלושה מקומות – שלוש מדינות אליהן ארצה לנסוע ואני כבר מנדבת מספר שונה – חמש לצורך העניין. ועדיין לא ציינתי את איי גלפגוס (בדרום ארגנטינה) וגם את פרו ותרבות האינקה שלה ולא את יפן ולא את סין ולא ולא ולא…

אילה טייכמן מסבירה איך לקום מכיסא כשהברכיים כואבות.

למה מתחילים?

כי אפשר. כי רוצים. כי צריך. כי מבקשים להשמיע את הקול האישי שלנו. כי יש לנו מה לומר ואנחנו מאמינים שיאזינו לנו. כי אנחנו רוצים שיראו אותנו. שישמעו אותנו