ודאי ודאי…כך זה נשמע כשהגששים "האגדתיים" העלו את המערכון המפורסם שלהם.
אני אוהבת להאזין לרדיו.
מילדות אני זוכרת את עצמי מאזינה. היו תוכניות לילדים ולנוער, סיפורים, תסכיתים, מיטב הקולות דיברו אלינו, בשנים ההן.
דרך ההאזנה – פיתחתי לעצמי יכולת להשתמש בדמיון. לצייר לעצמי את התמונה, להריח ריחות עליהם דיברו המגישים, לנהל ביני לבינם שיחות ולהחליף דעות. תענוג.
גם היום אני מאזינה לרדיו.
נכון, סגנונות ההגשה השתנו. החיים וקצבם אחר. אך מגישים ברמה גבוהה, היוצרים עניין אצל השומע – לא חסרים.
היום בדרך למפגש עם המוסיקאי, חוקר הדת, מורה לפלדנקרייז וסופר דייויד כץ שמעתי שתי שיחות שקיימה המגישה ענת דולב (המוכשרת, בעלת הידע הנרחב והקול הנעים). המרואיינות בשתי השיחות היו נשים עם קול נפלא, שמחת חיים וחיוך שעובר את גלי האתר ומגיע אל האוזן בברור.
האחת היתה עם הפסיכולוגית אלי הנקינד כ"ץ שכתבה ספר בשם מוצלח: הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה. אינני סובלת מעודף משקל (וגם לא מחוסר שלו ) ואין לי בעיה עם לבישת בגד ים (אפילו ביקיני של שני חלקים) אך השיחה הזו הותירה אותי מהרהרת, לאחר שהמרואיינת סיפרה את הסיפור שלה עם האוכל, החוויות שלה מילדות ועד היותה מטפלת משפחתית שעוסקת בהתמכרויות ושבגיל צעיר עברה התעללות בבית ספר כשהילדים כינו אותה בשם גנאי : smelly Elli . נשכתי את שפתותי והצטמררתי.
עם השיחה השנייה יכולתי גם להזדהות. עוד ענת (מצויינת בפני עצמה) – ענת לב אדלר שוחחה על אספת ההורים של ה"דור הזה" לעומת "כשהיינו ילדים" (אז היינו נשארים בבית ומחכים לשמוע איזו בשורה יביאו הורינו)
במילה אחת – נהניתי!!
תודה לנשים המקסימות שהנעימו לי את הדרך למפגש המרתק – עליו אכתוב בקרוב…
Comments
Powered by Facebook Comments
פינג 1