השאלה הראשונה תהייה: למה התחלת…

[וכאן כל אחד יכול להשלים את השאלה כפי הנראה בעיניו]

מי בכלל יודע שהוא התחיל??

ממה מתחילים??

למה מתחילים??

באיזה שלב של הדרך אנחנו יודעים שכבר עברנו את שלב ההתחלה??

התחלות תמיד קשות??

איזה יופי! חמש שאלות אישיות שצצו בעקבות השאלה הבסיסית נראית לי כאפשרות משובחת "לצאת לדרך" ולכתוב.

מי יודע שהוא מתחיל?
לדעתי, האדם עצמו אינו יודע זאת בברור. הוא יכול אולי להניח זאת. למתבונן מן הצד יכול להיות קל יותר לדעת בוודאות שמולו עומד אדם הנמצא בתחילת הדרך.

אם בתגובה לרעיונות אדם ישמע פעמים רבות תגובות במשפטים כגון: "זו רק התחלה" או "אתה חדש בעסק" או "נראה מה יקרה"… אפשר שיקרו לו מספר דברים. האחד – שיתחיל להאמין להם, למשפטים המנמיכים הללו. למשפטים המעכבים הללו.
והדבר השני  שעשוי לקרוא – שיתייחס אליהם כאל מקפצה ומשם יצא לדרך שאותה עוד לא מכיר.
אז איפה את? איפה אתה?

בעבר נהגתי להיפגש עם נשים עצמאיות. רובן היו אמהות לתינוקות ובתחילת דרכן העצמאית. היו ביניהן נשים בעלות מקצוע שלקחו פסק זמן מהעיסוק בשל הפיכתן לאמהות. היו שניסו להמשיך בעיסוק המקצועי ביחד עם ההורות והיו כאילו שבעקבות הופעת התינוקות והפיכתן לאמהות ולמשפחה לקחו החלטה לצאת לדרך עסקית, עצמאית והשלב של בחירת הכיוון היה הדומיננטי בחייהן באותו הזמן.

היו פעמים שבעלות המקצוע, העצמאיות הותיקות יותר, חשו שלא בנוח עם השאלות החוזרות ונשנות שמעלה אדם בתחילת הדרך. והיו נשים שהרגישו נוח במיוחד לפרוס את חסותן על החדשות, הטריות.

כיום, כשאני נפגשת במרחבי הרשת בחברות שהיו אז בשלבי תחילת העסק שלהן ואני מוצאת שהן הצליחו למצוא את הקול האישי שלהן אני שמחה שיכולתי להיות אחת מהמלוות שלהן בדרך.

כשהתחלתי לקבל טיפולים אישיים בשיטת פלדנקרייז אמרה לי מורתי: "אולי גם את תהפכי להיות מורה לשיטת פלדנקרייז". ואני זוכרת שעניתי לה ותהייה בלבי: אולי… לא עלה אז כלל בדעתי שאני מתחילה דבר חדש.

ממה מתחילים?

כנראה שמתחילים כי יש הרבה שאלות וחסרות תשובות ונדמה שיש לנו דבר או שניים משלנו להגיד או לעשות.

יש שלב בדרך שבו חוששים. אולי אני לא יודע? אולי אני לא מספיק טוב? אולי אני צריכה עוד ללמוד? אולי אחרי שאקח את הקורס "ההוא" אז אוכל באמת להתחיל לעשות ולהביא ולהגיע ולהתקדם….

ישנו שלב שבו אני לא יודע עד כמה אני באמת יודע. כל הידע נמצא בידיי אך עדיין לא מצאתי את האופן המתאים לי לארגן אותו כך שאוכל לשלוף אותו ברגע הנכון.

אני בהחלט זוכרת את החוויה והתחושה הזו שמתעוררת לדעתי לקראת שלושת רבעי דרך במהלך ההכשרה.

"אין לי איך להתחיל". "אני לא יודעת מספיק". "אני יודעת רק את "זה" ו"זה" ו"זה" ומה הלאה??". "איך ממשיכים אחרי..?" ועוד שאלות מהסוג הזה.

בשנה האחרונה זכיתי להימנות על צוות האסיסטנטיות של ד"ר חוה שלהב (מורתי) בקורס מס' 7 של שיטתה. [אני בוגרת הקורס הראשון.]

לקראת שיעור 30 ומשהו, כשהסטודנטים התחילו להכין את העבודות הסמינריוניות שלהם התחילו קולות ה"לא יודעת" להישמע באוויר. מצאתי את עצמי מחייכת ונזכרת בחוויות שלי מאותה תקופה של לימודים.

ובתשובה לשאלה: ממה מתחילים? אביא דוגמה מן המחזמר צלילי המוסיקה . כשמריה מלמדת את הילדים לשיר את התווים מילות השיר מספרות שאם יודעים לקרוא תווים – יכולים לשיר כל שיר שרוצים.

כלומר בלמידת 8 תווים אנחנו יכולים להיות מסוגלים לשמוע, לנגן ולשיר את כל היצירות המוסיקליות שנכתבו כבר ונוכל אף לכתוב בעתיד את היצירות הבאות. – הקול הפרטי שלנו.

לכל מקצוע שנבחר יש את אבני הדרך שלו.

הא-ב שלו, ה- דו רה מי פה סול שלו, ה"פלייה רלווה" שלו – אותן אבני יסוד המרכיבות את הבסיס שעליו יושבת התורה המקצועית כולה.

במקצוע שלי – שיטת פלדנקרייז, ההתחלה היא עוד בינקות. כשתינוקות מתחילים את חייהם מחוץ לרחם. האופן שבו אנו כהורים מאפשרים להם למצות את ההזדמנויות לנוע, להתארגן עם גופם, ללמוד, לפעול, לשחק, לאכול. הדרך בה נפנה ונטפל בהם, האופן שבו יתפתחו – עבורי – משם הכול מתחיל. והשמים הם הגבול…

למה מתחילים?

כי אפשר. כי רוצים. כי צריך. כי מבקשים להשמיע את הקול האישי שלנו. כי יש לנו מה לומר ואנחנו מאמינים שיאזינו לנו. כי אנחנו רוצים שיראו אותנו. שישמעו אותנו. שיעריכו אותנו. שירכשו מאיתנו. שיבואו אלינו. שימחאו לנו כפיים. כי אנחנו נדיבים. כי אנחנו נמצאים. אנחנו כאן. כי אי אפשר להתעלם מאיתנו. כי הרעיונות שלנו מלהיבים. כי הרעיונות שלנו מפחידים אנשים אחרים. כי…כי… כי…

לסיום, רציתי לשאול אותך אם כבר התחלת? ובאיזו רגל יצאת?

כתבי לי בבקשה. אשמח לקרוא

כאן, בתחתית הדף אפשר (ואפילו רצוי)
להגיב,  ללחוץ Like לפירגון, לשתף חברים או להעביר הלאה למי שזקוק.
תודה!

Comments

comments

Powered by Facebook Comments